כבשתי את חוביי לטייל בשביל הפסגה של האוקיאנוס השקט

לפני 20 שנים, חוב של 20,000 $ החלטתי ללכת לאורך כל ארה'ב לאורך שביל הקרסט הפסיפי. לא טיילתי יותר מסוף שבוע, היה לי נשימה בעלייה לדירה שלי, אבל הרעיון לחצות מדינה שלמה ברגל תפס אותי. תמיד חשבתי שנסיעה ארוכת טווח אפשרית רק עבור תינוקות או גמלאים בקרן נאמנות, אבל הרעיון הזה המשיך להזיק לי, וידעתי שתמיד אצטער אם לא אנסה.

הייתי צריך למצוא את הכסף כדי לעשות זאת.

ה שביל קרסט הפסיפי הוא שביל הליכה באורך של 2,650 קילומטרים המשתרע ממדבר קליפורניה ליד גבול מקסיקו עד למפל הצפוני של קנדה, וחוצה את כל קליפורניה, אורגון וושינגטון לאורך הדרך. השביל התפרסם בספר שריל סטרייד משנת 2012 פְּרָאִי שעובד מאוחר יותר לסרט בכיכובה של ריס ווית'רספון.

המטייל הממוצע משלים את המסע הזה בחמישה חודשים. יותר משני שליש מהאנשים שמתחילים את השביל הזה לא מסתיימים בגלל פרישה, פציעה או שנגמר להם הכסף. גם אין הליכה בפארק: אובדן הגובה והרווח שווה טיפוס להר האוורסט בערך 16 פעמים. מה גם שיש פחות מ 90 הוקלטו אנשים שטיילו בשביל הזה פעמיים, כולל אותי.

באותה תקופה הייתי בן 25 עם משרה צנועה בעבודת שירות לקוחות משעממת בוולינגטון, ניו זילנד (המכונה גם מקום הולדתו של שר הטבעות) והרוויח כ 30,000 $ לשנה. זה, ללא ספק, היה כסף מדהים לעובד בית הקפה לשעבר שמעולם לא למד בקולג '. את הימים שלי ביליתי מול מחשב, עניתי לטלפונים וצועקו על ידי שתייני שרדונה שרוצים לדבר עם המנהל [שלי].

טיולי טיולים היו להיות הישועה שלי מעולם התאגידים שמעולם לא הרגשתי חלק ממנו, מהשיר הבלתי נגמר של דולי פרטון, מהתחושה שבעוד 30 שנה אני עדיין אהיה בחדר הצהריים לשמוע על השיפוצים של קארן לחדר הפנוי. ב -18 החודשים שקדמו למסלול כל סנט עודף אחד מהתלוש החודשי שלי הושלך לעבר חובות שגייסתי מעסק בגדים מקוון שהתחלתי, ובסופו של דבר עלה לי יותר ממה שעשיתי.

ביום בו הבנתי שבמקום לספור לאחור, חשבון הבנק שלי נספר למעלה. צרחתי, בכיתי ועשיתי את הדבר הזה שבו אנשים חתכו את כרטיסי האשראי שלהם, אבל המספריים שלי היו בוטים מכדי לעבוד (מספריים טובים הם יקרים). הסמליות לא הייתה חשובה. הייתי ללא חובות.

ואז עשיתי את זה. התפטרתי מעבודתי, ואחרי שלושה חודשים של שביל פעמיים בשבוע וחצי לב טיילתי לאורך כל השביל בארבעה חודשים. סמכתי על חסד הזרים שהרימו את הטרמפיסט המטונף הזה כשהייתי נואש להיכנס לעיר. חציתי את דרום מזרח אסיה על אופניים וטיילתי במסלול אנאפורנה בנפאל. הבעיה היחידה הייתה, כשחזרתי הביתה כעבור שנה הייתי שבור, מובטל ומיואש מהסיכוי ללכת שוב בשביל. רציתי לחזור למקום שלא רק גרם לי להרגיש חזק פיזית ונפשית, אלא הקיף אותי בקהילה שלא רצתה להסתפק גם בחיים מסורתיים.

הטיול הראשון שלי, בשנת 2017, עלה לי מעל 6,000 דולר. לא הצלחתי לעקוב אחר הוצאות מפורטות בטיול ההוא לאן כל הכסף הזה הלך ולמען האמת הייתי עסוק מדי בהיסחפות בהתרגשות של טיול דרך לטיפול. בפעם השנייה נשבעתי לעקוב אחר הרגלי ההוצאות שלי כדי לאמוד טוב יותר כמה אצטרך לנסיעות ארוכות טווח בעתיד.

הייתי צריך רק 4,500 דולר בכדי לעשות את הטיול עצמו, אבל חסכתי יותר מפי שניים ממה שהייתי צריך כחוצץ ולנסיעה נוספת ברחבי ארצות הברית לאחר מכן. רציתי גם זמן מה אחרי השביל כדי לדחוס כיוון שדחיפה חזרה לחיים 'רגילים' יכולה להיות צורמת מאוד. כך עשיתי את זה:

גר עם שלושה שותפים לחדר : תמורת 400 דולר לחודש חלקתי חדר עם בן זוגי באותה תקופה בבית ישן, זעיר, משותףבקצה העיר. זה היה סמיך, קר ולח (כמו רוב הדיור באזור זה של הארץ), אבל עלות סוודר נוסף ומסיר לחות הייתה שווה 500 דולר נוספים לחודש שחסכתי בדרך זו. במיוחד כאשר 900 דולר לחודש רק יביא לי את דירת הסטודיו הכי בסיסית כאן.

גזור חשבונות מכולת אוכל היה ההוצאה הגדולה ביותר שיכולתי לחסוך בה לאחר שכר הדירה. הפיתרון קל: הכינו 90 אחוז מהארוחות בבית מאפס, בישלו קפה בעצמכם וקחו שאריות לעבודה כדי שתוכלו לאכול אותן מול קארן בזמן שעיניכם מתבהרות.

תפסיק לקנות אשפה : ידעתי שאני לא אסיר תודה שקניתי את המפזר הארומתרפי היקר הזה בזמן שישנתי מתחת לשביל החלב באמצע העולם. פשוט עצור. אתה לא צריך את זה. הפוך את עצמך לקל עוד יותר ופשוט אל תיכנס לחנות כלי בית מפתה מלכתחילה.

קבל עבודות משונות : יש רק כל כך הרבה פינות שאתה יכול לחתוך לפני שאתה ממתח מחסכנות להיות רק אותו זול שהשארתי את הארנק שלי אצל החבר בבית (תבריג אותך, טום). הכנסה מהומה צדדית זה כסף שעדיין לא סיפרת. השתמשתי בכישורי המשחק החלודים שלי כדי להיות מטופל אמיתי לרופאים באימונים. כן הייתי צריך להעמיד פנים שיש לי כלמידיה, כן חלק מהרופאים לא הבינו שאני פשוט פועל, ולא לא קיבלתי שום הצעה לדייט אחרי.

עלויות הטיול בשביל היו פשוטות. השתמשתי באותו ציוד מינימליסטי שהוגדר כמו בפעם הראשונה. השתפרתי גם בשליטה בדחפים בפעם השנייה שטיילתי בשביל. היה קצת יותר קל לדעת מתי באמת הייתי מותש עד כדי צורך במשהו כמו לילה נוסף בחדר במלון או ארוחה חמה במסעדה לעומת סתם עייפות וקבלת החלטות רעות. מה שמקל על ארבעת החודשים שביליתי בשביל להיות מפורק:

ביטוח נסיעות ונסיעות: 1,280 דולר
הטיסה הלוך ושוב מניו זילנד ללוס אנג'לס החזירה לי 750 דולר בחזרה ומציאת ביטוח שיכסה אותי בגובה של 10,000 מטר במקרה חירום רפואי עלתה עוד 530 דולר. כשזה הסתדר, הגורל דאג לכך שנפילה מגעילה בצפון קליפורניה תביא אותי בחדר המיון להזדקק לתשעה תפרים, כך שאף אחד לא יכול לומר שלא מיציתי את מרב הכסף שלי.

אוכל בשביל: 1,300 דולר
מזון. בדרך כלל החלק היקר ביותר בטיול למרחקים ארוכים ובקלות החלק החביב עלי ביותר על טיולי הליכה. ביליתי בממוצע 12 דולר ליום רק על אוכל לאכול בזמן שטיילתי. בחרתי לשלוח לעצמי רק כמה קופסאות לאורך השביל כדי להבטיח שלא אתעייף ממה שאכלתי. אני עדיין דופק למראה תאנה ניוטון.

בדרך כלל הקופסאות שלי היו מורכבות ממבחר של חטיפים, שקדים, שוקולד מריר, פירות יבשים, אבקת חלבון, חבילות מזון סחוטות לתינוקות (כשלא היה לי כוח ללעוס) וכמה שקיות של צ'יפס תפוחי אדמה יכולתי לדחוס. .

כמה פעמים התמזל מזלי וקיבלתי חבילת טיפול מחבר מטייל. בשקית גדולה של שעועית אספרסו מכוסה שוקולד, מרכך וטיפים כמעט היה פקיד הדואר צריך לבדוק את הדופק שלי. זה הדברים הפשוטים שמביאים אותך אחרי כל כך הרבה זמן ביער.

ציוד וציוד חלופי: 480 דולר
זה כלל נעלי ריצה חלופיות לשביל (מגפי הליכה מתים), כרית שינה מתנפחת חדשה ומסנן מים. ציוד אחר שכבר כללתי כולל תרמיל, אוהל, שק שינה, סוללה ניידת ועמודי טרקים.

הוצאות העיר (חדרי מלון / אוכל / אלכוהול / כביסה): 1,200 דולר
העיירה נועדה לפיצול חדר במלון עם כמה שיותר מטיילים אחרים, אכילת ליטרי גלידה ב -10 בבוקר והכתמת סדיני המלון ברגליים מכוסות העפר (למרות שקרצפתם במשך חצי שעה במקלחת. כל אחד) . הייתי נשאר בחדר במלון בערך פעם בשבוע וחלוקה בין ארבעה מטיילים תעלה 20-30 דולר כל אחד.

מנויים (ספרי מוזיקה ושמע) ותכנית טלפון: 240 דולר
לפעמים אני זקוק לחובבי מועדונים כדי להביא אותי לראש הגבעה.

ישנן דרכים שיכולתי להוזיל את הטיול שלי אפילו יותר; כמו ניצול טוב יותר של רשת מלאכי השבילים - אנשים שאוהבים לעזור למטיילים - מבלים פחות זמן בעיר או אוכלים את רוכסן המסתורין של אבקה לבנה השולט בכל קופסת תרומות למטיילים לאורך השביל.

המציאות היא שלא תזכור כמה דולרים מיותרים שאתה מוציא בכביסת בגדיך בעיר, אתה לא זוכר מתי בחלוף 24 שעות מעדת על סלע, ​​סובבת את הקרסול, חראת את המכנסיים ואז קיבלת את תקופה (אלה היו זמנים אפלים). אבל אני תמיד אזכור את הקיץ בו ביליתי בהליכה בשביל פסגת האוקיאנוס השקט, פשוט חי, מרגיש חי וחוויתי מקום שפעם אחת בחיי הבוגרים לא ניתן היה לקנות את זמני.

השביל אילץ אותי לחיות באותו רגע ממש במקום בתוך הראש שלי. זה הראה לי שהחיים לא חייבים להיות הדבר הכבד הגדול הזה שעלינו לנווט לבד. זה הזכיר לי שהרעב הילדי לחקור את העולם סביבנו עדיין קיים, גם אם העולם ניסה לבגר אותו מתוכנו. הרגשתי יותר בארבעת החודשים שהייתי על המסלול ממה שהיה לי ב -20 השנים פלוס שהגיעו לפניו - מותש, מפוחד, נרגש, אמיץ ולבסוף פשוט אסיר תודה. אסיר תודה על כל רגע אחד, אסיר תודה על כל הקרבה כלכלית שעשיתי שהביאה אותי לשם ולבסוף אסיר תודה על כך שהיה לי את הפראנס המיסטי משהו לארוז זוג תחתונים רזרביים.

אתה לא משלם עבור מה שהשביל נותן לך. אתה פשוט עושה את מה שאתה צריך לעשות כדי להגיע לשם.